החלטה בתיק ע"ע 37903-09-10

1.     לפנינו בקשה לסילוק על הסף של הערעור שכנגד שהוגש על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב- יפו מיום 20.5.10, (השופטת חנה טרכטנגוט ונציגי הציבור מר שמואל זיסקינד ומר מאיר ברמן; ס"ע 7863/04, ס"ע 8330/04, ס"ע 11094/04).

רקע וכללי

2.     בבית הדין האזורי התבררה תביעתה של המבקשת, אשר עבדה כסומכת אצל המשיבה 2 (להלן: "מטב"). המבקשת עתרה להכרה ביחסי עבודה בינה לבין המשיבה 1 (להלן: "עיריית תל אביב") ולזכויות הנובעות מהם. בית הדין האזורי דחה את התביעה להכרה ביחסי עבודה וקיבל את התביעה כנגד מטב בחלקה.

ביום 26.9.10 הגישה המבקשת בקשה להארכת המועד להגשת ערעור וביום 28.10.11 התקבלה הבקשה; ביום 10.2.11 הגישה מטב בקשה להארכת המועד להגשת ערעור שכנגד וביום 8.3.11 התקבלה הבקשה.

ביום 22.4.12 הגישה המבקשת בקשה לסילוק הערעור שכנגד על הסף בה טענה כי עילות הערעור, אותו הגישה, הינן לעניינים הבאים: החלטת בית הדין האזורי הדוחה בקשה לגילוי תלושי השכר של עובדות בעיריית תל אביב, אשר עבדו במקביל למבקשת, הקביעה כי המבקשת היתה עובדת של מטב ב"העסקה אותנטית" ופסיקת בית הדין בתביעה להפרשי שכר.

לעומת הערעור, עילות הערעור שכנגד מתייחסות לעניינים הבאים: הקביעה כי העסקת המבקשת הייתה באמצעות חברת כוח אדם, הקביעה כי עיריית תל אביב הותירה בידי מטב האחריות לשירותי הסומכות ובכללן המבקשת, החישוב של הפרשי השכר ובאי פסיקת הוצאות לטובת מטב.

השוואת אלה, לטענה המבקשת, מעלה כי אין הערעור שכנגד ב"אותו העניין" של הערעור שהוגש על ידה.

מטב טענה כי במסגרת הערעור עתרה כנגד קביעת בית הדין כי עיריית תל אביב הותירה בידיה מערך פעיל של סומכות. קביעה זו  הינה משנית לטענה העיקרית - הנובעת מן הערעור עצמו והיא כי מטב לא פעלה כקבלן כח אדם.

טענה זו, וכן טענותיה לעניין חישוב הפרשי השכר ולעניין אי פסיקת ההוצאות הינן נובעות מ"אותו העניין" ועל כן, לטענת מטב - דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה

3.     המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות"), אשר קובעת:

"המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שהומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור.

תקנה 99 לתקנות קובעת את האפשרות להגיש ערעור שכנגד והמועד לכך. זו לשונה:

"היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור , בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה עשר ימים לפני התחלה הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים".

תקנה זו מקנה, הלכה למעשה, הארכת מועד למשיב להגשת ערעור על פסק הדין של בית הדין קמא, על אף שבחר בשלב ראשון שלא לעשות זאת, כיוון שאותו העניין ממילא מובא בפני ערכאת הערעור.

משהומצאה הודעת הערעור למטב ביום 31.1.10 - הרי שהודעת הערעור שכנגד, אשר הוגשה ביום 10.2.10 - הוגשה במועד, במידה והיא ערעור שכנגד.

במידה והערעור שכנגד לא ייחשב כערעור שכנגד, הרי שהוגש באיחור משמעותי, שכן, פסק הדין ניתן ביום 20.5.10.

4.     נקודת האבחנה בין ערעור לערעור שכנגד מצויה בשאלה האם הערעור הנוסף הינו "באותו העניין" של הערעור שכבר הוגש.

מהו, אם כן, "אותו העניין"? בפסיקת בית דין זה נקבע, כי לא ניתן לתת לשאלה זו תשובות מלכתחילה, אלא יש לבצע בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה: